פסק-דין בתיק עפ"א 14667-04-12

בפני ערעור שהגישו המערערים על גזר דינו של כב' השופט עדן, שניתן ביום 27.2.12, בבימ"ש השלום באילת, במסגרת תיק עמק 21243/08.

המערערים הורשעו עפ"י הודאתם בכתב אישום מתוקן, בביצוע של עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145 (א)(2) ו-(3) ו- 204 (א) ו- (ב) לחוק התכנון והבניה.

המערערים הורשעו בכך שבמספר מועדים במהלך השנים 2007, 2008, 2009 ו-2010, בחוף הצפוני באילת, הידוע כחוף ציון, ביצעו ללא היתר בנייה ו/או בסטייה מהיתר, העבודות הבאות: בניית כלוב לבעלי חיים בשטח של כ-15 מ"ר ובניית פרגולה בשטח של כ-130 מ"ר, וכן נמצא במועדים האמורים, כי במקרקעין ובעבודות הנ"ל ביצעו המערערים שימוש ללא היתר כדין, למטרה מסחרית - מסעדה, הגשת משקאות.

על פי כתב האישום המתוקן, העבודות והשימושים טעונים קבלת היתר, והם בוצעו ע"י המערערים ללא קבלת היתר.

בנוסף, הואשם המערער 1 בעבירות האמורות בהיותו מנהל פעיל של המערערת.

בגזר דינו של בימ"ש קמא, הורה ביהמ"ש למערערים להרוס את כל הבניה שנעשתה בלא היתר בתוך 30 יום וכן הורה על הפסקת השימוש בבניה בתוך 30 יום.

כן הטיל בימ"ש קמא על המערער 1 קנס בסך 100,000 ש"ח ועל המערערת 4 הוטל קנס זהה.

בנוסף הוטל על המערערים לחתום על התחייבות בסך 100,000 ש"ח, שאותה ישלמו אם בתוך שנתיים מיום מתן גזר הדין יעברו עבירות בהן הורשעו.

בהודעת הערעור ציין ב"כ המערערים, בין היתר, כי אביו החורג של המערער רכש עוד בשנת 85' את הזכויות בנכס, שכלל מבנה, מסעדה ומרפסת מקורה, ובשנת 97' "סגר" האב את המרפסת בקירות גבס. בהמשך נהרסה המרפסת במסגרת צו הריסה, ולאחר פטירת אביו, סבר המערער, בתום לב, כי אין כל מניעה שיחזיר המצב לקדמותו, ובנה המרפסת מחדש מחומרים קלים, בלא היתר.

לטענת ב"כ המערערים, הציגו המערערים עדים שהעידו, כי אביו של המערער רכש את המבנה, שכלל גם פרגולה, ואולם ההיתר שהיה למקום, נעלם ולא נמצא עוד.

לדברי ב"כ המערערים, בענייננו מדובר בסככה הניצבת על עמודים, פתוחה מכל צידיה ועליה גג מקש, ולפיכך מדובר בבניה קלה וארעית שאינה מצדיקה את הקנסות העצומים שהוטלו על המערערים בסך 100,000 ש"ח לכל מערער.

לטענת ב"כ המערערים, בניית הפרגולה ע"י המערער נעשתה בתום לב, וביהמ"ש שגה עת קבע שהמערער ידע, ולכל הפחות היה עליו לדעת, כי הבניה אותה הוא מבצע הינה בלתי חוקית.

בדבריו ציין ב"כ המערערים, כי המערער מצוי במצב כלכלי קשה, ולפיכך הטלת קנס בשיעור שנקבע, הינה בלתי מידתית.

עוד ציין ב"כ המערער, כי שגה ביהמ"ש, עת נתן למערערים ארכה בת 30 יום בלבד להרס המבנים, וזאת בניגוד להחלטות רבות של בתי משפט שונים המוסרות בידי מורשעים ארכות ארוכות בהרבה לביצוע צו ההריסה. לדברי ב"כ המערערים, היה על בימ"ש קמא להימנע מהוצאת צו הריסה לפרגולה נשוא כתב האישום, ומכל מקום היה עליו ליתן ארכה ארוכה בהרבה להרס המבנה.

במהלך הדיון מיום 14.5.12 חזר ב"כ המערערים על הטיעונים שנטענו בכתב הערעור, וביקש לכל הפחות שתינתן למערערים ארכה נוספת בת 4 חודשים להרס המבנים.

ב"כ המשיבה מצידו ביקש לחזור על דברי התגובה שצויינו בתגובה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בתיק. עוד טען ב"כ המשיבה, כי בענייננו מדובר בכתב אישום שהוגש עוד בשנת 2008, וגזר הדין ניתן בשנת 2012, כ-4 שנים לאחר מכן. לדבריו, בתי המשפט אכן מוסרים לעיתים בידי מורשעים בעבירות בניה, אורכות ארוכות יותר מן הארכה שניתנה ע"י בימ"ש קמא, אך לטענתו, הדבר נעשה אך ורק מקום בו קיים סיכוי לקבלת היתר.

לדברי ב"כ המשיבה, בענייננו נקבע ע"י בימ"ש קמא, באופן עובדתי, שאין כל סיכוי לקבלת היתר למבנים הנדונים, ולפיכך אין מקום למתן ארכה נוספת.

כן טען ב"כ המשיבה, כי בענייננו מדובר בפרגולה שבנייתה נועדה לעשיית רווח כלכלי, ולדבריו, המערערים לא הוכיחו מצב כלכלי קשה בראיות בפני בימ"ש קמא.

לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו בפני אני קובע כדלקמן: